"כשהדממה מחליפה את צלילי החיים"
בית מספר 17 ברחוב הוורדים היה פעם מוקד משיכה. ריח עוגות טריות התערבב בניחוח יין משובח, וצחוק של חברים מילא את החלל. רחל ושוקי, זוג שהיה סמל בשכונה, יצרו יחד מקום שכולם רצו להיות בו. רחל, או "רוחל'ה" בפי כולם, הייתה ידועה באומנות האפייה שלה, בעוד שוקי פיתח תחביב של יינות שהפך לתשוקה.
"הבית שלנו היה כמו נמל בית לחברים," נזכרת רחל בערגה. "כל שישי היינו מארחים, שוקי היה פותח בקבוק יין מיוחד, ואני הייתי מפתיעה עם מאפה חדש. החברים כינו את הבית 'הסלון התרבותי של השכונה'."
אבל הסרטן לא מתחשב בסיפורי אהבה. כשהמחלה לקחה את שוקי, הבית השתנה. בהתחלה החברים עוד הגיעו, מנסים לשמר את החמימות שהייתה. אבל לאט לאט, שיחות הטלפון החליפו את הביקורים, והדממה התיישבה בכורסא של שוקי.
הסופרת חנה זלדה, שכתבה רבות על אובדן וזוגיות, מתארת בספרה "מעגלי החיים": "הבדידות אחרי אובדן בן זוג היא כמו צל שמתארך – לא רק שאתה מאבד את האהוב, אתה מאבד גם את המרחב החברתי שנבנה סביב הזוגיות."
"פתאום את מוצאת את עצמך לבד בתוך עולם של זוגות," אומרת רחל, מבטה נודד אל מדף היינות השקט. "כשאת חלק מזוג, את לא מבינה כמה החברה בנויה סביב שניים. ארוחות ערב, טיולים, חגים – הכל מתוכנן לזוגות."
פרופסור עמירם גונן, חוקר בכיר במכון ון ליר בירושלים, מציין במחקרו על בדידות בגיל השלישי: "החברה המודרנית בנויה על יחידה זוגית כבסיס. כשאדם מאבד בן זוג, הוא לא רק מתמודד עם האבל האישי, אלא גם עם שינוי דרמטי במעמדו החברתי."
ד"ר מיכל כהן, פסיכולוגית המתמחה בגיל השלישי, מסבירה: "מחקרים מראים שאלמנות חוות ירידה של 60% בקשרים החברתיים בשנה הראשונה לאלמנותן. הסיבה אינה רק האבל, אלא גם חוסר הנוחות של זוגות להתמודד עם הדינמיקה החדשה."
אבל יש גם תקווה. רוחל'ה הקימה קבוצת תמיכה עם חברותיה האלמנות: "החלטנו ליצור את המסגרת שלנו. אנחנו נפגשות פעם בשבוע, מבשלות יחד, הולכות להצגות. למדתי שאפשר לבנות חיים חדשים."
מחקרים חדשים מתחום הגריאטריה החברתית מראים שאיכות החיים בדיור מוגן מושפעת משמעותית מההתאמה התרבותית והחברתית. סקר שנערך ב-2023 בקרב 1,200 דיירי דיור מוגן בישראל מצא ש-42% מהדיירים היחידים מדווחים על תחושת בדידות, למרות המגורים במסגרת חברתית.
"המעבר לדיור מוגן אינו פתרון קסם," כותב ד"ר אבנר להב בספרו "הגיל השלישי – אתגרים והזדמנויות". "אנשים נוטים לחשוב שעצם המעבר למסגרת חברתית יפתור את בעיית הבדידות, אך המציאות מורכבת יותר."
ד"ר רונית לוי, מומחית לגריאטריה חברתית, מסבירה: "האתגר המרכזי הוא פער בין הציפייה שהדיור המוגן יפתור את בעיית הבדידות, לבין המציאות בה נדרשת עבודה אקטיבית ליצירת קשרים חברתיים משמעותיים."
"בכל מסגרת חברתית," מוסיפה ד"ר לוי, "הדינמיקה האנושית נשארת דומה. אנשים צריכים זמן, אומץ ומאמץ כדי ליצור קשרים חדשים. זה נכון בכל גיל, אבל במיוחד בגיל המבוגר, כשדפוסי החיים כבר מגובשים."
"הבדידות יכולה להמשיך גם בדיור מוגן," מסבירה יעל דרור, יועצת בלתי תלויה לדיור בגיל השלישי. "חשוב להתייעץ עם גורם מקצועי שאינו קשור למקום ספציפי. ביקורים במקום, למרות חשיבותם, לא תמיד חושפים את המציאות היומיומית."
רוחל'ה חזרה לאפות. "העוגות כבר לא בשביל מסיבות גדולות," היא אומרת בחיוך קטן, "אבל כל שבת אני מזמינה חברה אחרת לקפה. זה אולי לא אותם החיים, אבל אלה החיים שלי עכשיו."
הפילוסוף מרטין בובר כתב: "כל חיים אמתיים הם מפגש." רוחל'ה מדגימה את האמת שבמשפט זה. היא יצרה מחדש את משמעות המפגש בחייה, גם אם בקנה מידה שונה.
לסיום, יעל דרור מדגישה: "הפתרון לבדידות לא נמצא בהכרח במעבר דירה, אלא ביצירת מערכת תמיכה חברתית משמעותית, בין אם בבית או בדיור מוגן. העיקר הוא לקבל החלטה מושכלת המתאימה לצרכים האישיים."
המאמר הבא בסדרה: "אני עדיין המנהל שהייתי" – על כבוד, זהות מקצועית, והיחס המשתנה כלפי אנשי מקצוע בגיל השלישי.